אדם טל: ״למדינות ערב יש נפט, לנו יש אינטרנט״

הוא מאמין שסטארטאפים זה סמים ושהעתיד של המדינה טמון במיזמי אינטרנט שכל אחד יכול להרים ללא משקיעים. ראיון עם הילד הרע של האינטרנט הישראלי

אדם טל בבארבי ת״א. ״סצינת הסטארטאפים מתנשאת״
מאת: אורית נוורמן

אפשר לאהוב את אדם טל, קל לשנוא אותו, אבל מה שבטוח, הולך ונהיה קשה יותר ויותר להתעלם. אשף הפרסום שלמד במשך שנים כל פירצה אפשרית להפוך את האינטרנט למכונה שמייצרת כסף 24 שעות ביממה, לא מוכן להתנצל על זה.

״כן, יש משהו מפחיד בחשיפה האישית, אבל הבנתי שאסור לתת לפחד לשתק אותך, אם תקשיב לכל מי שיורק עליך רעל מתול החוסר בטחון הפנימי שלו… לא תוכל להתקדם בחיים״. הוא אומר, מושך בכתפיו ומשדר השלמה עם תובנה ותיקה.

ש: אבל מה יש לך להרוויח מזה?

אני מרגיש שיש לי משימה, אני מרגיש שמתוך נואשות מוחלטת עליתי על איזה סוד מצאתי איזה אוצר, שחשוב שכולם ידעו שהוא שם. זה קצת כאילו שיש מדינה שיושבת על מאגרי נפט, או גז, או משאב טבע כלשהו שיכול להיות לטובת כל התושבים שלה – רק שהרוב הגדול פשוט לא מודע לזה – ואלה שכן – לא רוצים לחלוק את זה.

״בעולם, הישראלים נתפסים כעשירים״

״כשאנחנו נפגשים בחו״ל עם אנשים מתעשיית האינטרנט, ואומרים שאנחנו ישראלים, מניחים אוטומטית שאנחנו מפוצצים בכסף וחכמים בטירוף, זאת ההיכרות של האמריקאי הממוצע מתעשיית המרקטינג עם ישראלים – כי מי שהם מכירים הם הישראלים שעשו אפיליאט או דברים דומים, עשו טונות של כסף, ובד״כ ירדו מהארץ או מטיילים בעולם כדי להינות מהכסף שלהם כמו שצריך״…

אלה אנשים שבהגדרה חיפשו לעשות קופה, לא מעניין אותם לחזור לפה ולהעביר את הלפיד, וגם מרגישים שהישראלים פה בארץ כפויי טובה ולא מפרגנים, ואני לגמרי מבין אותם, למרות שאני חושב שהם טועים.

בשורה התחתונה, הם לא מרגישים צורך או סיבה לחלוק את הדרך שהם גילו, את מפת האוצר הזאת, שהם מצאו, וכולנו מפסידים מזה, במיוחד כי לא מדובר באיזה משהו סודי שאם תחלוק אותו אז תוותר על חלק מהעוגה. יש מספיק לכולם, אבל פשוט לא נותנים להם סיבה לחלוק.

למה הם חושבים שישראלים לא מפרגנים?

הישראלים מפרגנים בדרך שלהם, אבל אנשים מהסוג שלנו הם בד״כ כאלה עם נטייה יותר ביישנית וסגורה, חבר׳ה שהיו בקטע של מחשבים לפני שזה היה בכל בית ובכל טלפון. שהיו נחשבים חנונים כי הם עשו מה שהיום כל אדם בישראל, כל ערס, כל בני הנוער – עושים, כמו להיות כל היום בצ׳אטים.

גם קשה לדבר עם אנשים כשאתה עושה כסף. אתה מאבד חברים על זה. זה מוזר כשחברים שלך לא יכולים להרשות את הדברים שנהיו אצלצך הרגל כמו חופשות ומסעדות, וזה נהיה מביך לדבר על כסף עם אנשים שלא עושים אותו ומתלוננים עליו כל היום.

כשחברים שלך מתלוננים כל היום על הבוס וכבר נמאס לך להגיד להם להתפטר בידיעה שהם מפחדים, קשה להחזיק חברויות מסויימות.

אז הם מחפשים במקום אחר – מחפשים את הישראלים המצליחים, ומנסים להתחבר ליזמים מסצינת הסטארטאפים, ומגלים את השקר המטורף של מה שנחשב ״החלום הישראלי״, ועל הדרך סצינה מתנשאת ופלצנית.

ש: מילים קשות…

ברור שיש יוצאים מן הכלל, אפילו הרבה, אבל בהכללה, החלום של הסטארטאפים הוא סמים שמוכרים לילדים במדינה הזאת, ויש אנשים רעים מאוד שמקדמים את החלום הזה בצורות מאוד אגרסיביות ולא הוגנות – אני אומר את זה בתור בנאדם שמבין המון בפרסום תת-הכרתי.

מה כל-כך נורא שם?

בואי נתחיל מזה שאנחנו שומעים על האקזיטים המטורפים בתור הצלחות ענק, ומתעלמים ממה שקורה לאלה שלא מצליחים. זה בסדר שסטטיסטית ההרוב לא מצליחים כי ככה זה בכל דבר, אבל ה״עונש״ של לא להצליח הוא משהו שאף אחד לא מדבר עליו.

יזמים שנכנסים לעולם הסטארטאפים עובדים שעות מטורפות, הרבה פעמים בלי שכר ראוי כי משכנעים אותם שהם צריכים לצטמצם כדי להביע אמון במיזם שלהם, ובסופו של דבר מחסלים כמה שנים טובות מהחיים שלהם, רק כדי לחזור למשבצת הראשונה אחרי 6-7 שנים וללתכ להיות שכירים כשהסטארטאפ שלהם נסגר או נמכר בסכום שלא נשאר ממנו כלום. כשאנחנו שומעים על אקזיט של מליונים בודדים, ולפעמים גם עשרות מליונים, אנשים לא מבינים שאחרי הדילולים, וכל המשקיעים, והעלויות, והחלוקה בין יזמים, והמס – ליזמים לא נשאר כלום, או לפחות לא סכום משנה-חיים ששווה השקעה של 7 שנים בנסיון להתעשר.

ואם יש משהו אחד שמטריף אותי יותר הוא ההתייחסות של העיתונות הכלכלית להצלחות שאין להם שום משמעות כמו גיוסים. לגייס מליון דולר זו לא הצלחה, ויזמים שמקבלים אייטם כי הם גייסו מליון או 5 מליון נשאבים לתוך האשלייה הזאת שהם ״הצליחו בגדול״ כשהם למעשה הכניסו את עצמם לסוג של כלא ל-5 שנים.

ומה אצלכם? במה אתם שונים? ומה הוא האוצר שהזכרת מקודם שהם לא רוצים לשתף?

אנחנו חבר׳ה שהבנו שהחלום הישראלי הוא חלום בלהות, באופן אישי ראיתי חברים מקימים סטארטאפים ונכנסים ביוזמתם לבועה הזאת וריחמתי על החיים שנהיו להם. העדפתי לחכות למצוא דרך שבה אני יכול לעשות הכל לבד בלי להיות תלוי במשקיעים ולקוחות – כי כשאתה תלוי בשגעונות של אחרים, ובהחלטות של אחרים ופחדים של אחרים – אתה לא יכול להתקדם מהר בחיים.

ויותר חשוב מזה – חיפשתי דרך לבנות עסק אמיתי, משהו שמכניס כסף אמיתי, לא על הנייר. לא ״אופציות״. לא ״גיוס״. משהו אמיתי, תכל׳סי, כסף כל חודש שאפשר ללכת איתו למכולת.

אז אצלנו הסכומים יותר צנועים, אין אצלנו חבר׳ה של 200 מליון דולר, אבל אנחנו כן רואים חבר׳ה שתופרים את הכמה מליונים או לפעמים עשרות מליונים שלהם בשנה, וחיים מזה ממש טוב, בלי האחריות של 17 עובדים בסטארטאפ שאם לא תתחנף עכשיו לאיזה משקיע להכפיל את ההשקעה שלו אתה מאבד להם את הפרנסה.

ובלי השעות, והמשרד, והמשקיעים על הראש.

אתה נשמע די כועס.

כן, הדבר הכי מעצבן אותי זה היוקרה שדבקה בסטארטאפיסטים, בהרבה מקרים בלי הצדקה, בזכות מעטים שהצליחו ומצדיקים את זה.

ובזמן הזה, הדרך שלנו, שהיא דרך שכל אחד ואחד במדינת ישראל יכול ליישם – לא מקבלת חשיפה. סיכויי ההצלחה בשיטות שלנו מנצחים כל הימור: יותר מבסטארטפים, יותר מאנשים שבחרו במסלול של תואר, יותר מבשוק ההון, ויותר ממי שבוחר להקים עסק ומתמודד עם הסטטיסטיקה של 8 מתוך 10 עסקים נסגרים.

מה אחוזי ההצלחה אצלכם?

אפשר לשחק הרבה עם המספרים ועם ההגדרות של ״הצלחה״, ואין מקום מרכזי שבודק את הנתון הזה, אבל הוא נראה הרבה יותר גבוה. ועוד לא ראיתי מישהו שבאמת ניסה, באמת התמיד בזה ולא הצליח. זה לוקח כמות מסויימת של נסיונות אבל בסוף עובד – והיתרון הוא שכל נסיון אצלנו הוא הרבה יותר מהיר, ולא דורש השקעה כספית גדולה שיורדת לטמיון.

זה אומר שאצלנו אפשר לעשות בשנה עשרות נסיונות, אז אחד מהם חייב להצליח, אין סיבה שלא. כך לפחות אני חושב.

סדרת הסרטונים החדשה של אדם ״לגאסי״ עלתה לאוויר השבוע והצפייה בה בחינם לזמן מוגבל.